יש כל כך הרבה הגדרות לתשומת לב , אבל כולן מכילות את אותם רעיונות מרכזיים של "תשומת לב" למציאות הנוכחית שלי, ללא שיפוט. "המציאות" שלי כוללת את כל המחשבות, התחושות המופשטות והתחושות הגופניות, וחוסר השיפוט מתייחס לקבל את החוויה שלי כפי שהיא, לא לתייג אותה כטובה או רעה, לא להילחם בה או לדבוק בה.
יש כאלה שמסוגלים לטפל במיינד שלהם יותר מאשר אחרים, ההרגל הכי חזק של המוח הוא לנדוד, כלומר שמודעות היא לא אחרת מאשר מיומנות נלמדת הדורשת הכשרה ותרגול, ואני פיתחתי הרגל חזק של תשומת לב שדרש שילוב של זמן המוקדש לתרגילים מובנים ותרגול מרגע לרגע להביא בכוונה את החשיבה שלי להתמקד במציאות הנוכחית שלי, בין אם זה בזמן כתיבה , מקלחת או בזמן תחושת חרדה.
כאשר החוויות החיוביות הצטברו, התפתחה בי היכולת להיות משוחררת יותר ויצרתית.
זה עזר לי בעיקר להתנתק מהחלקים הפרימיטיביים יותר של המוח תוך כדי מעורבות בחלקים המפותחים יותר. מחקרים מלמדים שהפחד הגדול ביותר עבור בני האנוש הוא הפחד מאי-וודאות.
אצלי זה בוודאות כך! המוח האנושי אוהב סיבתיות ושיטתיות. זהו מנגנון אבולוציוני, שמסייע להסיק מסקנות, להבין את המציאות באמצעות סיבה ותוצאה ולקבל תחושה, גם אם פיקטיבית, של שליטה.
התכנסתי פנימה – לאן כבר נותר לי ללכת, אם לא פנימה? והזמנים מחייבים, זה בדיוק הזמן לעצור את שטף החיים ולהפנות את המבט פנימה לתוכנו. לחזק את עצמנו ואת ה"סנטר" הפנימי שלנו. יש לא מעט דרכים שעוזרים לי להתכנס פנימה – מדיטציה, הליכה, כתיבת בוקר, מוזיקה , ציור ..מה שהיה לי הכי חשוב הוא לצרוך כמה שפחות תוכן מבחוץ, ובמקום זאת להעביר את הפוקוס פנימה. ככל שהשקעתי בי "העצמי", הסנטר שלי הפך חזק ויציב גם כשבחוץ האדמה רעדה. אצלי היצירתיות מתעוררת בדיוק במצבים כאלה, אז נתתי לה מקום, והפנתי את כל האנרגיה שלי לחיפוש מקומות שלא התחברתי אליהם בתוך הבית. התחלתי לשנות, מעצם ההתבוננות שלי וההתמקדות שלי בחלל עצמו הצלחתי להרגיש מה נכון עבור הבית שלי. יכולתי גם לראות את כל הצרכים שלי ושל שאר דיירי הבית בצורה הרבה יותר רחבה ומדוייקת. אני מרוכזת אך ורק ברגע הזה ואפילו מרשה לעצמי להתפרק כשצריך, בא לי להשקיע את המשאבים שלי בצורה נכונה ולכן אני ממש לב במה אני מתמקדת ומשנה בהתאם למצב הקיים.
