אנחנו לא באים “להילחם בבלגן”.
כי מלחמה מייצרת עוד רעש, עוד כיווץ.
בלגן הוא לא אויב – הוא סימן לכך שהבית הזה נושם, שמישהו חזר אליו עם חול על הנעליים, עם ציור טרי ביד, עם חלום שסיפרו בקול רם. בלגן זה חיים: צלחות שנשארו מארוחת ערב ארוכה, שמיכה זרוקה על הספה כי נרדמו כאן באמצע סרט, פירורי פלסטלינה שמזכירים יצירה של בוקר. המטרה איננה להחביא ילדים, יצירה, תנועה, או להפוך את הבית לתפאורה דוממת של קטלוג. להפך – אנחנו רוצים שהחיים ימשיכו להיות גלויים ואמיתיים, רק בלי שיטביעו אותנו.

המטרה היא פשוטה ועמוקה: שיהיה מקום לנשום.
מקום שבו העיניים יוכלו לנוח אחרי יום ארוך,
שני צעדים שבהם הגוף נזכר שהוא בטוח,
ורגע אחד שבו הלב לוחש: “טוב לי כאן”.
שיהיה חלל קטן לשבת בו בלי רגשות אשם, לשמוע את המוזיקה של הבית – הקולות, הצחוק, אפילו הבלגן – ולהרגיש שהם לא כבדים אלא מחזיקים אותנו. אנחנו מבקשים שקט שמאפשר תנועה, לא שקט שקופא אותה.

שקט הוא לא רק איך הבית נראה.
שקט הוא איך שאנחנו מרגישים בתוכו.
הוא היכולת להיכנס בדלת בלי להתכווץ,
למצוא את עצמנו גם כשלא הכול במקום,
לדעת שהבית הזה לא בוחן אותנו אלא מקבל.
וכשהלב מרגיש בבית שלו – גם הקומקום הרועש, גם המסדרון המלא תיקים – הופכים לחלק מסיפור רך יותר.
שקט הוא מערכת יחסים עם קירות ועם אנשים,
והוא נולד בכל פעם מחדש כשאנחנו מסכימים לחיות כאן בפשטות.